ביהמ"ש הכיר בקשר בין מחלת נפש בה לקה התובע לתאונת דרכים בה נפגע, למרות שלא היתה פגיעה פיזית.
תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפלת"ד, ותביעת שיבוב של המל"ל. התובע 1 היה מעורב בתאונת דרכים ללא שנגרמה לו כל חבלה גופנית. לאחר התאונה, התקשה התובע לתפקד בעבודתו, וסופו של דבר, אובחן כחולה במחלת נפש (O.C.D) ומאוחר יותר, אובחן גם כחולה במלחת סכרת. המחלוקת בין התובע לנתבעת נסבה הן על שאלת החבות - שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה ממנה סובל התובע או החמרתה (הנזק), והן על שיעור הנזק.
במקרה דנן, אימץ ביהמ"ש את חוות דעת המומחית בתחום הפסיכיאטריה, לפיה, יש להכיר בתאונה כגורם משפעל (טריגר), האחראי לחלק מנכותו הנפשית של התובע בשיעור של 15%. בנוסף, נקבע כי נכות זו, הובילה לחמרה במחלת סכרת שהתפתחה אצל התובע מאוחר יותר, כי ובסה"כ סובל התובע מנכות רפואית צמיתה משוקללת, המיוחסת לתאונת הדרכים, בשיעור של 20%.
אמנם רוב הספרות המקצועית מצדדת בקשר אפשרי בין הופעת מחלת ה-O.C.D. לבין התאונה (חבלה) רק בנסיבות בהן ישנה חבלה מוחית (נזק לרקמת המוח). אלא שבעניייננו שוכנע ביהמ"ש, מבחינת הקשר הסיבתי עובדתי, כי גורם דחק ("סטרס") שמקורו בתאונה הביא באופן יחסי להתפרצות מחלת ה-O.C.D.. (ביחד עם גורמי דחק נוספים, מהם סבל התובע עובר לתאונה), כך שיש להכיר בתאונה כגורם משפעל (טריגר), האחראי לחלק מנכותו הנפשית של התובע בשיעור של 15%.וכי מבחינת הקשר הסיבתי-משפטי, נזקו של התובע הינו בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה ושחוק הפלת"ד ביקש לפצות בגינו, וכי גם על-פי מבחן השכל הישר מתקיימת הקרבה הרעיונית של השימוש ברכב, לתוצאה